להשקיף אל התהום | מחשבות בעקבות עבודותיו של טל ניסים בתערוכה ״בצל זכוכית״
ליאת לביא
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ... וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת... וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.... וּלְאָדָם אָמַר... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. (מתוך ספר בראשית, פרקים ב׳-ג׳)
מה טומן בחובו המיתוס המכונן של הגירוש מגן העדן? זהו סיפור נפלא, תמציתי כל כך ובעל כח הסברי עצום – הוא מסביר את הזמניות של קיומנו, את היותנו בני תמותה, את קיומם של קושי, של סבל. הוא מסביר מדוע הלידה כרוכה בכאב, מדוע מזון הוא משאב שיש לעמול עבורו. הוא מספק הסבר ליחסים בין המינים, למנהג הקבורה באדמה, הוא מסביר את המרחק מהאל.
מיתוס הגירוש מגן העדן מתאר רגע של פרידה – פרידה מקיום נצחי, אידאלי, רוחני, פרידה מקרבתו המנחמת של האל. אך הוא מתאר גם רגע של כניסה למרחב חדש – כניסה למרחב של החברה, של התרבות. רגע הגירוש, ולמעשה – רגע האכילה מפרי עץ הדעת, הוא הרגע שבו נולד הלבוש. במרחב הרוחני, הנצחי, אין צורך בלבוש. הלבוש הוא תוצר של בושה, והבושה היא תוצר של הקיום המשותף שלנו כבני אנוש, קיום במרחב השטוף באור מבטו של האחר, קיום שהוא משא ומתן מתמיד של גילוי והסתרה.
כשסארטר מתאר את מבטו של הזולת כגהינום, עומדת ברקע הפנטזיה על גן העדן – פנטזיה על קיום כחופש מוחלט. עבור סארטר, להיות נתון למבטו של האחר הוא להפוך מסובייקט לאובייקט, יותר מכך – הוא להפוך לאין. אך מבטו של האחר הוא גם מים חיים, הוא גם תנאי לחירות. אין לנו קיום ללא מבטו של הזולת. הזולת מכונן אותנו, מגביל אותנו אך גם משחרר אותנו. התובנה הזאת, ויחד עמה התובנה ההופכית לה - ההכרה בעוצמה הטמונה במבטי שלי על הזולת, מכוננות במידה רבה את המחשבה על החיים הרב-תרבותיים במאה ה-21. ההכרה בכח היא גם הכרה באחריות, היא עצמה מקור לבושה. איך אוכל להביט באחר, ביודעי כמה מכריע טיב מבטי? איך אביט באחר מבלי להפוך לאדון ולהופכו לעבד? לאובייקט?
האחריות מולידה בושה, והבושה מולידה פחד. פחד עמוק כל כך, שבמקרים רבים, דווקא מי שאוחז בתפיסת העולם הליברלית, מי שהפנים את לקחי הפשיזם של המאה ה-20, את לקחי הפוסט-קולוניאליזם, מי שהיה מועמד טוב כל כך לשטוף את כל אחריו באורו של מבט אוהב, דווקא הוא ממהר להסב את מבטו במעין רפלקס בלתי רצוני, דווקא הוא מפנה את המרחב לאותם מבטים שהכח הנורא הזה אינו מהווה עבורם בעיה, אלא הוא נכס.
יתכן שלפרודקס הזה אין פתרון בעולם האקטואלי, ודווקא מתוך כך נמשך המבט אל העולם הפוטנציאלי, אל מרחב האפשרויות, אל הדמיון. אחד מהפילוסופים החשובים של זמננו, ריצ׳רד רורטי, הציע לזנוח את הפילוסופיה, את החיפוש אחר אמת מוחלטת, ולפנות לספרות. ההצעה שלו, האופטימית להפליא, יש להודות, היא לחשוב את המרחב הספרותי כמאפשר מפגש, לתרגל בו כניסה לנעליהם של אחרים, האזנה למצלולם של אוצרות מילים שונים מזה שלך, התבוננות בעולם מנקודות מבט שונות. לא להתבונן על האחר כלל, אלא, ולו לרגע, לנסות להתבונן בעולם דרך עיניו.
רעיון זה קשור באופן עמוק למחשבתו המדינית של ג׳ון רולס. רולס הציע לחשוב על צדק כהוגנות, ועל חברה צודקת כחברה שכלליה מעוצבים מאחורי ״מסך הבערות״, כלומר במצב שבו השותפים לעיצוב הכללים החברתיים אינם יודעים עדיין איזה מקום ייתפסו לבסוף בתוך החברה – האם יוולדו חזקים או מוחלשים, מה יהיה מוצאם האתני, מה יהיו מינם והעדפותיהם המיניות, מה יהיה מעמדם הסוציו אקונומי. כך, הציע רולס, יתעצבו הנורמות החברתיות הצודקות ביותר. אך כמה קשה התרגיל המחשבתי הזה... כמה קשה הוא לדמיין את עצמך נטול כל המאפיינים האלה, לחשוב מחוץ להיות אתה.
השיח על הצילום תיאר את המניפולציה הדיגיטלית בצילום כביקורת על העולם הפוסט מודרני, ובהמשך כעיסוק ב״פוסט אמת״. בדיונים אלה מעוצבת המחשבה על פוטושופ כעל שקר, שיש לפחד ממנו או, לחלופין, להלל את יכולתו להצביע על כשלונו של הצילום להיות נשא אמת, מתעד מציאות. במקום תפיסה זו של הצילום, שנדונה כבר לעייפה, אפשר, כדאי, לחשוב על הצילום כעל מרחב אפשרויות. מרחב שפונה אל הדמיון ולא אל התפיסה (perception). מרחב, שבין היתר, בדומה למרחב הספרותי, שבו תלה רורטי את תקוותיו, מאפשר להתבונן בעולם דרך עיניו של אחר, לצעוד דרך דלת מסתובבת ולא לצאת בצד השני ״גווינת׳ פלאטרו, אבל קצת אחרת״, אלא לסגת בפני מבטו של האחר, לבחון את האופן שבו אופקי משמעות מתמזגים, אך גם להשקיף ממעל על התהום הפעורה.
נובמבר, 2018.