"The Sky Crosses to Another Land," Tal Nissim

Text by Shani Werner, Talkingart.co.il

A lone eucalyptus tree stands on a dry, mid-summer hill in the Golan Heights. Planted there many years ago, it was a stranger from a distant land, brought under the auspices of dreams not its own. Initially, it was surrounded only by its kin, other bushes and trees, but with the passage of time, it could watch people from a distance, hoeing, plowing, sowing, and building. It wasn't long before the frenzy of humanity began to rustle and rage, with times of war on the horizon. On the other side of the hill, mines were now being sown, a demarcation of territory. Commotion, tanks, and bombings; soldiers running, and spilled blood staining and soaking into the earth. Suddenly, in a single moment, the winds fell silent. What was theirs is now the others', and only the mines—toughened scars of war—are still buried in the ground, dormant beside its roots.

This is the image that opens Tal Nissim's exhibition. Or perhaps, it would be more accurate to say it opens with the tumultuous sound of a prologue. A thunderous explosion echoes in the darkness, erupting from a video work that bathes everything in light and sound. Immediately after, the image of that same old, solitary tree is revealed. A light breeze rustles through its leaves, and other than that—silence. The scene is pastoral, like a broad, peaceful, sublime landscape painting, one that reminds us of the innocent beauty of this land. A cloud of smoke and dust rises from the earth and wraps itself silently and slowly around the tree until only it can be seen, and then everything turns black. It takes a moment for things to connect: the mind deciphers that the explosion created the smoke; local knowledge explains that this is likely mine clearance; logic suggests it must be done to expand construction, and the heart aches for the tree that sees it all, and for the land that tells its secrets.

Beside the video work is a series of three photographs. In these, too, and similar to the tree, there is a single object at the center of the frame—a demolished house. The interior of the house is exposed, and the innocence of the pastel-colored walls clashes with the violence of the iron rods and pipes bursting out from the broken walls. These are the remnants of one of the darkest houses in Tel Aviv's history—the house at 1 Fine Street. Tal Nissim photographs it at a crucial moment, just before its final erasure. Until recently, it was a bastion of depravity, a seething hive of prostitution, hard drugs, and incomprehensible violence. But soon, it will be wiped from the face of the earth, and in its place, residential towers will rise as part of the urban renewal plan. Will the occupants of the new building know that its rods are buried in ground soaked with sweat, and spittle, and semen, and blood? Will they hear the voices of the victims—grinding in the pipes, buzzing in the hum of the air conditioners? Will one structure succeed in erasing the painful history of its predecessor? And perhaps the photograph will remain as the final testimony to what once was…

The tree, the house, and the camera itself all tell us a sorrowful story of time and place, and it is a sense of the absurd that weaves everything together. First, the bitter understanding that beauty and death can coexist. Furthermore, the absurdity of our history here. The mistakes of the past do not teach; they merely try to be blurred. We uproot bombs and build one house on the ruins of another. The eye conceals, but the earth remembers; the photograph beautifies the image, but the mechanism is exposed in its nakedness. The title of the exhibition, "The Sky Crosses to Another Land," is taken from a sentence spoken by Nissim’s daughter when she tore a part of a drawing she made, and it concludes the exhibition with a bittersweet tone. If only we could so easily move the sky from one reality to another, if only we could write everything differently.

"השמיים עוברים לארץ אחרת", טל ניסים

טקסט: שני ורנר, Talkingart.co.il

עץ אקליפטוס בודד ניצב על גבעה יבשה של אמצע הקיץ ברמת הגולן. הוא ניטע שם לפני שנים רבות, זר מארץ רחוקה שיובא בחסות חלומות לא לו. תחילה היו סביבו רק בני מינו, שיחים ועצים אחרים, אך ברבות הימים יכול היה לצפות באנשים ממרחק, עודרים, חורשים, זורעים ובונים. לא עבר זמן רב והחלה התזזית של בני האדם רוחשת וגועשת, עתות מלחמה בפתח. מעברה השני של הגבעה זורעים כעת מוקשים, סימון טריטוריה. המולה, טנקים והפצצות, חיילים רצים, ודם נישפך צובע את האדמה ונספג בה. לפתע, ממש ברגע, שקטו הרוחות. מה שהיה שלהם עכשיו הוא של האחרים, ורק המוקשים - צלקות מלחמה מגוידות, עוד טמונים באדמה, דוממים לצד שורשיו.

כך, בדימוי הזה, נפתחת תערוכתו של טל ניסים. או אולי נכון יותר לומר שהיא נפתחת ברעש מטרים לתמונה. קול פיצוץ רועם נשמע בעלטה, וזה, בוקע מתוך עבודת הווידאו שצובעת הכול באור ובצליל. מיד לאחר מכן נחשפת תמונתו של אותו העץ הזקן, הבודד. רוח קלה רוחשת בין עליו ומלבד לזה - דממה. המראה פסטורלי, כציור נוף נשגב רחב ידיים ושליו, כזה המזכיר לנו את יופייה התמים של הארץ הזאת. ענן של עשן ואבק עולה מתוך האדמה ועוטף חרש בלאט את העץ עד שרואים רק אותו, ואז הכול משחיר. לוקח רגע עד שהדברים מתחברים: המוח מפענח שהפיצוץ העלה את העשן, ידיעת הארץ מסבירה שכנראה מדובר בפינוי מוקשים, ההיגיון מוסר שיש לעשות זאת כדי להרחיב את הבנייה, והלב נכמר בגלל העץ שרואה הכול, ובגלל האדמה שמספרת את סודותיה.

לצד עבודת הווידאו מוצגת סדרה של שלושה צילומים. גם באלה ובדומה לעץ, ישנו אובייקט יחיד במרכז הפריים - בית הרוס. פנים הבית חשוף, ותמימותם של הקירות בצבעי הפסטל מתנגשת עם אלימותם של מוטות הברזל והצינורות הפורצים החוצה מהקירות השבורים. אלה הן השאריות של אחד הבתים האפלים בהיסטוריה של תל אביב – הבית ברחוב פיין 1. טל ניסים מצלם אותו ברגע המכריע, רגע לפני מחיקתו הסופית. עד לא מזמן הוא היה מעוז לפורענות, כוורת רוחשת של זנות, סמים קשים ואלימות בלתי נתפסת. אך בקרוב, יימחה מעל פני האדמה ובמקומו יקומו מגדלי מגורים כחלק מתכנית ההשבחה העירונית. האם ידעו דיירי הבית החדש כי מוטותיו טמונים באדמה הספוגה בזיעה, וריר, וזרע ודם? האם יישמעו קולות הקורבנות - חורקים בצינורות, מזמזמים במשב המזגנים? האם תצליח בנייה אחת למחות את ההיסטוריה הכואבת של קודמתה? ואולי יישאר הצילום כעדות אחרונה למה שהיה.

לבסוף, כקריצה אל העבר של עצמו, מוצגת עבודת וידאו נוספת. טל ניסים חוזר אל מעלליו הישנים בניסיון לחשוף את אמצעי הייצור, את המצלמה. בעזרת הטלפון מצלם ניסים את הקרנת עבודת הווידאו הקודמת, ממש בפתחו של המקרן. קרני האור לא מצליחות להיקלט כדימוי קוהרנטי ונשברות על עדשת המצלמה בסלולר. קול הפיצוץ המוכר נשאר כעדות יחידה המפרשת את אשר אנו רואים, והוא מהדהד ומהדהד עד בלי די.

העץ, הבית, והמצלמה עצמה, כולם מספרים לנו סיפור עצוב על זמן ועל מקום, ותחושת האבסורד היא זו ששוזרת הכול יחד. ראשית, ההבנה המרה שהיופי והמוות יכולים לדור יחד, ויתרה מכך, האבסורדיות של ההיסטוריה שלנו כאן. טעויות העבר לא משכילות, אלא רק מנסות להיטשטש, אנו עוקרים את הפצצות, בונים בית אחד על שרידיו של אחר. העין מסתירה אבל האדמה זוכרת, הצילום מייפה את התמונה, אבל המנגנון נחשף במערומיו. שם התערוכה, "השמיים עוברים לארץ אחרת" לקוח ממשפט שאמרה בתו של ניסים כשקרעה חלק מציור שציירה, והוא חותם אותה בטון מתוק-עצוב. לו רק יכולנו בקלות כזו להתיק את השמיים ממציאות אחת לשנייה, לו רק יכולנו לכתוב הכול אחרת.