Glimpsing the Abyss | A Reflection on Tal Nissim's Works in the Exhibition "In a Glass Shadow"

Liat Lavie

And the two of them were naked, the man and his wife, and they were not ashamed... And the woman saw that the tree was good for food and that it was a delight to the eyes and the tree was desirable to make one wise, so she took of its fruit and ate and she also gave to her husband with her, and he ate. And the eyes of both of them were opened, and they knew that they were naked, so they sewed fig leaves together and made themselves loincloths... And the Lord God called to the man and said to him, "Where are you?" (from the Book of Genesis, Chapters 2-3)

What does the foundational myth of the expulsion from Eden hold within its depths? It is a magnificent, concise story with immense explanatory power—it explains the transience of our existence, our mortality, the presence of hardship and suffering. It explains why birth is entwined with pain, why food is a resource we must toil for. It provides an explanation for the relations between the sexes, for the custom of burial in the earth, and it explains our distance from the divine.

The myth of expulsion from Eden describes a moment of separation—a separation from an eternal, ideal, spiritual existence; a separation from the comforting closeness of the divine. Yet, it also describes a moment of entry into a new domain—entry into the realm of society, of culture. The moment of expulsion, and in fact, the moment of eating the fruit of the Tree of Knowledge, is the moment when clothing is born. In the spiritual, eternal realm, there is no need for clothing. Clothing is a product of shame, and shame is a product of our shared existence as human beings, an existence in a space flooded by the light of the other's gaze, an existence that is a constant negotiation of revelation and concealment.

When Sartre describes the gaze of the other as hell, it is against the backdrop of the fantasy of Eden—a fantasy of existence as absolute freedom. For Sartre, to be subject to the gaze of the other is to be transformed from a subject into an object; more than that, it is to become nothing. But the gaze of the other is also living water; it is also a condition for freedom. We have no existence without the gaze of the other. The other constitutes us, restricts us, but also liberates us. This insight, along with its inverse—the recognition of the power inherent in my own gaze upon the other—largely constitutes the thought on multicultural life in the 21st century. The recognition of power is also a recognition of responsibility; it is itself a source of shame. How can I look at the other, knowing how decisive the nature of my gaze is? How can I look at the other without becoming a master and turning them into a slave? Into an object? Responsibility gives rise to shame, and shame gives rise to fear. A fear so profound that in many cases, precisely those who hold a liberal worldview, who have internalized the lessons of 20th-century fascism and post-colonialism, who were so well-suited to wash away all that came before them in the light of a loving gaze, it is they who rush to avert their eyes in a kind of involuntary reflex. It is they who cede the space to those gazes for whom this terrible power is not a problem but an asset.

Perhaps this paradox has no solution in the present world, and precisely for this reason, the gaze is drawn toward the potential world, the realm of possibilities, toward the imagination. One of the most important philosophers of our time, Richard Rorty, suggested abandoning philosophy, the search for absolute truth, and turning to literature. His suggestion, which one must admit is wonderfully optimistic, is to conceive of the literary realm as enabling an encounter, to practice within it the act of stepping into others' shoes, listening to the resonance of vocabularies different from one's own, and observing the world from different perspectives. Not to observe the other at all, but, if only for a moment, to try and view the world through their eyes.

This idea is deeply connected to the political thought of John Rawls. Rawls proposed thinking of justice as fairness, and of a just society as one whose rules are designed from behind a "veil of ignorance"—that is, in a state where those participating in the design of social rules do not yet know what place they will eventually occupy within society. Will they be born strong or marginalized? What will be their ethnic origin? What will be their gender and sexual preferences? What will be their socioeconomic status? In this way, Rawls proposed, the most just social norms would be formed. But how difficult this thought experiment is... how hard it is to imagine oneself stripped of all these characteristics, to think from outside of being oneself.

The discourse on photography has described digital manipulation in photography as a critique of the postmodern world, and subsequently, as a preoccupation with "post-truth." In these discussions, the idea of Photoshop is framed as a lie, something to be feared, or, alternatively, to celebrate its ability to point to photography's failure to be a bearer of truth, a recorder of reality. Instead of this conception of photography, which has been debated to exhaustion, it is possible, and worthwhile, to think of photography as a realm of possibilities. A realm that appeals to the imagination rather than to perception. A realm which, like the literary space in which Rorty placed his hopes, allows one to observe the world through the eyes of another, to walk through a revolving door and not exit on the other side as "Gwyneth Paltrow, but a little different," but rather to retreat before the gaze of the other, to examine how horizons of meaning merge, yet also to look down from above upon the gaping abyss.

November, 2018.

להשקיף אל התהום | מחשבות בעקבות עבודותיו של טל ניסים בתערוכה ״בצל זכוכית״

ליאת לביא

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ... וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. 

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת... 

וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה... 

(מתוך ספר בראשית, פרקים ב׳-ג׳)

---

מה טומן בחובו המיתוס המכונן של הגירוש מגן העדן? זהו סיפור נפלא, תמציתי כל כך ובעל כח הסברי עצום – הוא מסביר את הזמניות של קיומנו, את היותנו בני תמותה, את קיומם של קושי, של סבל. הוא מסביר מדוע הלידה כרוכה בכאב, מדוע מזון הוא משאב שיש לעמול עבורו. הוא מספק הסבר ליחסים בין המינים, למנהג הקבורה באדמה, הוא מסביר את המרחק מהאל. 

מיתוס הגירוש מגן העדן מתאר רגע של פרידה – פרידה מקיום נצחי, אידאלי, רוחני, פרידה מקרבתו המנחמת של האל. אך הוא מתאר גם רגע של כניסה למרחב חדש – כניסה למרחב של החברה, של התרבות. רגע הגירוש, ולמעשה – רגע האכילה מפרי עץ הדעת, הוא הרגע שבו נולד הלבוש. במרחב הרוחני, הנצחי, אין צורך בלבוש. הלבוש הוא תוצר של בושה, והבושה היא תוצר של הקיום המשותף שלנו כבני אנוש, קיום במרחב השטוף באור מבטו של האחר, קיום שהוא משא ומתן מתמיד של גילוי והסתרה. 

כשסארטר מתאר את מבטו של הזולת כגהינום, עומדת ברקע הפנטזיה על גן העדן – פנטזיה על קיום כחופש מוחלט. עבור סארטר, להיות נתון למבטו של האחר הוא להפוך מסובייקט לאובייקט, יותר מכך – הוא להפוך לאין. אך מבטו של האחר הוא גם מים חיים, הוא גם תנאי לחירות. אין לנו קיום ללא מבטו של הזולת. הזולת מכונן אותנו, מגביל אותנו אך גם משחרר אותנו. התובנה הזאת, ויחד עמה התובנה ההופכית לה - ההכרה בעוצמה הטמונה במבטי שלי על הזולת, מכוננות במידה רבה את המחשבה על החיים הרב-תרבותיים במאה ה-21. ההכרה בכח היא גם הכרה באחריות, היא עצמה מקור לבושה. איך אוכל להביט באחר, ביודעי כמה מכריע טיב מבטי? איך אביט באחר מבלי להפוך לאדון ולהופכו לעבד? לאובייקט? האחריות מולידה בושה, והבושה מולידה פחד. פחד עמוק כל כך, שבמקרים רבים, דווקא מי שאוחז בתפיסת העולם הליברלית, מי שהפנים את לקחי הפשיזם של המאה ה-20, את לקחי הפוסט-קולוניאליזם, מי שהיה מועמד טוב כל כך לשטוף את כל אחריו באורו של מבט אוהב, דווקא הוא ממהר להסב את מבטו במעין רפלקס בלתי רצוני, דווקא הוא מפנה את המרחב לאותם מבטים שהכח הנורא הזה אינו מהווה עבורם בעיה, אלא הוא נכס. 

יתכן שלפרודקס הזה אין פתרון בעולם האקטואלי, ודווקא מתוך כך נמשך המבט אל העולם הפוטנציאלי, אל מרחב האפשרויות, אל הדמיון. אחד מהפילוסופים החשובים של זמננו, ריצ׳רד רורטי, הציע לזנוח את הפילוסופיה, את החיפוש אחר אמת מוחלטת, ולפנות לספרות. ההצעה שלו, האופטימית להפליא, יש להודות, היא לחשוב את המרחב הספרותי כמאפשר מפגש, לתרגל בו כניסה לנעליהם של אחרים, האזנה למצלולם של אוצרות מילים שונים מזה שלך, התבוננות בעולם מנקודות מבט שונות. לא להתבונן על האחר כלל, אלא, ולו לרגע, לנסות להתבונן בעולם דרך עיניו. 

רעיון זה קשור באופן עמוק למחשבתו המדינית של ג׳ון רולס. רולס הציע לחשוב על צדק כהוגנות, ועל חברה צודקת כחברה שכלליה מעוצבים מאחורי ״מסך הבערות״, כלומר במצב שבו השותפים לעיצוב הכללים החברתיים אינם יודעים עדיין איזה מקום ייתפסו לבסוף בתוך החברה – האם יוולדו חזקים או מוחלשים, מה יהיה מוצאם האתני, מה יהיו מינם והעדפותיהם המיניות, מה יהיה מעמדם הסוציו אקונומי. כך, הציע רולס, יתעצבו הנורמות החברתיות הצודקות ביותר. אך כמה קשה התרגיל המחשבתי הזה... כמה קשה הוא לדמיין את עצמך נטול כל המאפיינים האלה, לחשוב מחוץ להיות אתה. 

השיח על הצילום תיאר את המניפולציה הדיגיטלית בצילום כביקורת על העולם הפוסט מודרני, ובהמשך כעיסוק ב״פוסט אמת״. בדיונים אלה מעוצבת המחשבה על פוטושופ כעל שקר, שיש לפחד ממנו או, לחלופין, להלל את יכולתו להצביע על כשלונו של הצילום להיות נשא אמת, מתעד מציאות. במקום תפיסה זו של הצילום, שנדונה כבר לעייפה, אפשר, כדאי, לחשוב על הצילום כעל מרחב אפשרויות. מרחב שפונה אל הדמיון ולא אל התפיסה (perception). מרחב, שבין היתר, בדומה למרחב הספרותי, שבו תלה רורטי את תקוותיו, מאפשר להתבונן בעולם דרך עיניו של אחר, לצעוד דרך דלת מסתובבת ולא לצאת בצד השני ״גווינת׳ פלאטרו, אבל קצת אחרת״, אלא לסגת בפני מבטו של האחר, לבחון את האופן שבו אופקי משמעות מתמזגים, אך גם להשקיף ממעל על התהום הפעורה.  

נובמבר, 2018.